<h1>המנהיג — תשובה לחכמי אראגון</h1>
<h2>דף סא:</h2>
כתב זאת זכרון בספר לכתוב ס"ת בעורות המעובדים בצואת כלבים. ושלא לכתוב שמות הקדושים בזהב ולא שאר תבות שבתורה. ושלא לקרות בחומשים בב"ה. ונשים מברכות בכל מצות שהן פטורות. את ארבעת התשובות האלה אשר השיבותי בקאשטילייא כתבתים למרנא ורבנא נשיא אלהים פרנס הדור ר' יהוסף נ"ע בן ר' שלמה. אני מקטני משרתיו אברהם ב"ר נתן הירחי. תשובתינו לכל חכמי חבל אראג'ון על דבר הגויל אשר נעשה בטליטולה אשר פסלוהו והוא כשר. מכתב לחזק דברי סופרים הנאמנים ויקבלו את תשובתם הרבנים החכמים הגדולים השרים והסגנים אשר בכל חבל אראג'ון מאת קהל עדת ישראל אשר בטליטולה ורב שלום עד בלי ירח. ועוד כל ימי שמש זורח. זאת פתשגן כתב הדת אשר נתן בטליטולה לכל העמים. האלהים אין בטליטולה העיר הגדולה לאלהים והמהוללה. ואם אינם נביאים הם בני נביאים ומנהג אבותיהם בידיהם. ומי אשר עלה בלבו לגשת אליהם. אך כי אם ללכת אחריהם. ולהחזיק בדתיהם הטובים ובחקיהם. כי דרכי נועם דרכיהם. ושלום לכל נתיבותיהם. ומי ומי הפוסלים את ספר התורה. כדת אראלים. הנעשה ונכתב ונחתם לבני אלים. על כן יאמרו המושלים. אם אין תורה שבעל פה אין לתורה שבכתב ארוכה ומרפא. כי דברי חכמים כדרבונות שם יחיו ושם יסעו נפשות שאננות. על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו כל המחנות. כי עליהם להתיר פה ולשון חכמים מרפא. הצרי אין בכל חבל אראג'ון אם רופא אין שם מדוע לא עלתה ארוכת ד"ת עמי. לכן לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה. מכל לאומי. וידעו תועי רוח בינה. כי במקום שיש חלול השם אין עצה ואין תבונה. וזאת תהיה להם למנה. כי ספר התורה עדות ה' נאמנה. המעובד בצואת כלבים כשר ליכנס לבית מקדש עולמים. ולקרות בו כה"ג ביום הכפורים ממולא בשמונה בגדים. ובמשחה ברבוי הבדים. וכן התפילים והמזוזות כשרים לכל ישראל הכתובים בעורות שהם כך מעובדים. וכן מנהג פרובינציא ובורגוניא צרפת וקנפניא לוהיר ואלימאניא. ואף אם היתה בידם הלכה רופפת הלא אמרי' בירושלמי במס' פאה [פ"ז ה"ו] ומעשר שני [פ"ה ה"ב] ויבמות [פ"ז ה"ג], אריב"ל לא סוף דבר הלכה אלא כל הלכה שרופפת בב"ד ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג כותהון, ואמרי' במד' שמע בני מוסר אביך אלו דברי קבלה ואל תטוש תורת אמך אלו המנהגות שנהגו העם. ואחרי שהדבר היה ידוע להם שנעשה בטליטולה כמנהג האבות היה להם לו' לא לחנם מסרו להם אבותיהם ולא היה להם לפסלו כי כל המנהגות יש להם עיקרין ויסודות כל דבר ודבר במקומו. לכן לא יתכן ליראי השם לפסול דבר ולאסור לאחרים זולת בראיות גמורות וחשובות נצחות וברורות. ולעינים כשמש מאירות, ואולי סמכו החכמים על ההיא דפטום הקטורת ירוש' [יומא פ"ד ה"ה] דקתני והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד, ובתלמוד בבלי [כריתות ו' ע"א] אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד. ואחד הוא. ושגגה היא זו שהרי מי רגלים ריח רע הוא שיש לו עקר ומרחיקים מהם ומן הצואה ד' אמות כדאמרי' בברכות פ' מי שמתו [כ"ה ע"א]. ואין כדי להכניסן במקדש ולפטם בחוץ ולתקן א"א שהוא נפסל ביוצא אחר שהוקדש בכלי שרת אבל צואת כלבים כבר הלך הכל לאבוד עם שאר העבוד ואין כאן ריח ועקר. ודכותה אנו אומרים במס' עבודה זרה [ל"ג ע"א] בסתם יינם של גוים שאסור בהנאה ונתנו אותו בכלים זפותים להעביר ריח הזפת דכיון דקא אזיל לאבוד שרי אבל לבי מלחא אסיר. ואע"פ שחלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סימני הקטורת ללמדך שלא לבזות פושעי ישר' וקלי עולם ועמי הארץ מלהיות באגודתנו להחזיקם בדרך היושר והאמת אולי יחזרו בתשובה סוף סוף לא בא ממקום הטנופת אבל מי רגלים באו ממקום הטנופת וריחם רע ויש להם עקר ולא דפסילי אלא מפני הכבוד. וכפי הטעם שבירושלמי דלא תלי טעמא בריח רע. והבבלי מתרי טעמי קאמר אבל עקר הוא כפי הירושלמי. ולא תימא דמי רגלים עשב הוא ששמו מי רגלים כמו שפירש הצרפתי וכל רבני אלימניא דא"כ בריח רע תליא מילתא שהרי לא בא ממקום הטנופת ושפיית הצפורן דקא אזיל לאבוד ואפ"ה אסור. חדא דמ"ש מחלבנה שריחה רע והותרה להכניסה לשם ולהקטירה, זה שתיקן ההקטרה לא כ"ש. ועוד דמי רגלים הם ממש מי רגלי אדם, כמו שפי' רבנא יעקב ב"ר מאיר הצרפתי, כדמוכח במס' זבחים פרק דם חטאת [צ"ה ע"א] דפריך והא בעי ז' סממנים דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דם חטאת ומראות נגעים צריכין ז' סממנין אלו הם רוק טפל ומי גריסין ומי רגלים וכו' ותניא אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד. ואלו במי רגלים דז' סממנין דמייתי להו בסנהדרין בריש פ' ד' מיתות [מ"ט ע"ב] ועקרן במ' נדה פרק כל היד ובפ' האשה [ס"א ע"ב], ז' סמנין מעבירין על הכתם וחד מיניהו מי רגלים. ואיבעי' לן התם [ס"ג ע"א] מי רגלים דילד או דזקן דאיש או דאשה, הא למדת שהם מי רגלים ממש ש"מ. ואדרבה דמההיא דפטום הקטורת ירושלמי ובבלי יש לדקדק היתר לצואת כלבים לעבד ממנה עורות לס"ת תפילים ומזוזות. דהתם הוא דאין מכניסין למקדש דיש להם ריח ועקר הא אלו היתה שפיית הצפורן מבחוץ קודם שהקדישו בכלי שרת יהיו מכניסין לפי שאין שם ריח ועיקר ועוד דאין מכניסין לכתחלה קאמר הא אם הכניסו לא תפסל עשיית ההקטרה בכך, מדלא קתני בה לשון פסלות והלא מי רגלים יפין לה אלא (שאין) [שאם] שפוי הצפורן במי רגלים פסולה ההקטרה מפני הכבוד. ועוד מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו לדמות המקדש מעט בגולה למקדש מכון לשבת עולמים. והלא שנינו בסוף ברכות [נ"ד ע"א], לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק"ו ואמרי' עלה בגמ' [ס"ג ע"א] דמנעול ורקיקה בבית הכנסת שרי אבל קפנדריא דקפדי אינשי בביתם אסור בב"ה. וגדולה מזאת שנינו ביומא [ל' ע"א], אין אדם נכנס לעזרה אפי' טהור עד שיטבול ואלו אנו עכשיו כולנו טמאי' בטומאת מת חמורה הצריכה הזאה ג' וז' באפר הפרה ובמים החיים (רמז למתים שהם חיים) הבא ליכנס למקדש בית עולמים. ואנחנו היום נכנסין במקדש מעט בגולה ואין לנו צד טהרה עד עמוד כהן לאורים ותומים. ויזרוק הצור עלינו מים טהורים לטהרנו. מכאן סמך וראי' נכוחה ותשוב' נצחה שלא למנוע הנדות מלהכנס במקדש מעט בגולה שהם חייבות בתפל', כדאמרי' בברכות במשנה בפ' מי שמתו [כ"ו ע"א], זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טביל'. הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה. שמעינן מיהא דזבין וזבות כלהו חייבין בתפלה והשתא ק"ו הטמאין בטומאת מת החמורה שאין להם טהרה בטבילה (ונדה) [לבדה] נכנסין (עם) הנדות ויולדות שטומאתן קלה להטהר בטבילה לבדה אחרי ספירתן לא כ"ש. וכן כתבו הגאונים וכן השיב רב יהודה גאון דשאלו מקמיה, נדה מהו לצלויי ולמיעל לבי כנישתא, ואמר שפיר דמי.
נחזור לענין ואולי סמכו החכמים על זה, דכתיב [שמות י"ג] למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשו בו במס' שבת [כ"ח ע"ב] ובמס' מנחות פ' הקומץ רבה מן המותר בפיך דגרסינן בשבת פ' במה מדליקין [שם], אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי אי לתפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לרצועותיהן והא אמר אביי רצועות שחורות הל' למש' מסיני. נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי. פי' ולהאי אצטריך דרב יוסף. והאי דאמר אלא לתפלין בין מן העור שנכתבין בהם בין מעור הכתיבה ר"ל שהרי כותבין בשל ראש מצד ימין ומשמאל שין של שד"י ותורת ה' קרינא ביה. תדע שכן הוא דגרסי' במנחות פ' (הקומץ רבה) [התכלת, מ"ב ע"ב] ובסנהדרין פ' נגמר הדין [מ"ח ע"ב], ת"ר צפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולה וכו' אבל הדלי"ת והיו"ד של שדי שהם קשרים של רצועות אינה כתיבה להקרות תורת ה' ומדכתיב בתפלין תורת ה' הא למדת שהם שקולים ככל התורה ולכך קראן הכתוב תורת ה'. ולפי דרכנו למדנו שבתורת ה' צריך להיות העורות ממין המותר בפיך שהם חיה ובהמה טהורה ולכך אמעיטו להו עורות בהמה וחיה טמאה מהאי קרא במנחות פ' הקומץ רבה ובשבת פ"ב. ומעתה חכמי חבל אראג'ון רוצים לפסול עבוד צואת כלבים לס"ת דאינו מותר בפיך, גם זו שגגה, שאין זו ראיה דהתם פרשא בעלמא הוא כקיבת נבילת הגוים שהתירו חכמים בשחיטת חולין פ' כל הבשר [קט"ז ע"ב] ובע"ז פ' אין מעמידין [כ"ט ע"ב]. וגדולה מזאת שנינו בע"ז [שם], והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה ואמרי' כהן שדעתו יפה שורפה חיה דעגלי ע"ז הוא דאסרי' פרשייהו מסברא משום דניחא ליה בניפחייהו ומקרא דכ' [דברים י"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הא כל שאר פרש מותר בהנאה. ולא תקשי דסוף סוף אינו מותר בפיך, דהא אמ' במכות פ' הלוקין [ט"ז ע"ב], האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו את נפשותיכם [ויקרא כ']. ועוד תמה על עצמך היאך אימעיטו להו עור בהמה וחיה טמאה מלכתוב בהם תורה תפלין ומזוזות ממין המותר בפיך שהרי שנינו בפ' העור והרוטב [קכ"ב ע"א], אלו שעורותיהן כבשרן עור החזיר של ישוב ועור של עגל הרך וכו', פי' בין לענין טומאה ובין לענין איסור אכילה ובין לענין שבת לענין חבורה אבל עור הבהמה שאינו רך ונאכל ואין קרב ע"ג המזבח חלוק הוא עורו מבשרו לכל דבר ולא ילקה באכילתו עור בהמה טמאה. וא"כ הוא מותר בפיך. ופריקנא חדא דשויא להני תרי קושיין שכך עיקר פתרון המקרא לפי המדרש למען תהי' תורת ה' בפיך כתיבת תורת ה' ועיקרה של תורה לא תהא נכתבת אלא בעורות שהבשר שבהם מותר בפיך לפעמים שאע"פ שהותר לכתוב בעורות נבלות וטרפות לפי שאינו דומה מי שהרגו מלך למי שהרגו אספקלטור כדאמרי' (במנחות פ' הקומץ רבה) [שבת ק"ח ע"א] ובמס' סופרים [פ"א ה"ב], סוף סוף הבשר מותר לולא שנמצא בה צד נבלות וצד טרפות מה שאין כן בעור בהמה וחיה טמאה שלא ימצא לעולם בבשרם צד היתר ולכך לא אמעיטו להו בשבת פ"ב ובמנחות ממין המותר בפיך אלא העורות של בהמה וחיה טמאה. אבל בעבור עבוד העורות בפרש הכלבים מה בכך אין כאן תורת ה' באותו ממש שכבר הלך לאבוד בענין העבוד. תדע שכן הוא שגם בכתיבה עצמה של ס"ת תפלין ומזוזות שהיא עקר התורה נהגי בפרובינציא ובורגונייא צרפת וקנפיניא לוהיר ואלימניא להשחיר את הדיו בקנקנתום דהוא חרתא דאושכפי, כדאמרי' בגיטין פ' המביא תניין [י"ט ע"א], והוא נעשה מצואת הכלבים הנק' בלע"ז אדרמנ"ט ונעשה מחומץ של גוים וכיון דקא אזיל לאבוד שרי ומנהגם תורה היא. וכן שנינו בעירובין פ"ק [י"ג ע"א] ויתבאר לפנינו בע"ה בתשובתי לבורגוש. וכן מנהג בכל צרפת לקנות הדיו שעושים הגוים מקליפי הקוצים הגדולים ומבשלים אותם בסתם יינם ובחומץ שלהם האסור בהנאה ונותנין בו מים זמן וכשנתבשל וחזר עד שליש נותנין אותו בשקין של קלף כדי לייבשו וממנו כותבין ס"ת תפלין ומזוזות. והטעם שלהם להתר משום דקא אזיל לאבוד ועבוד העורות בצואת הכלבים לא כ"ש דאין לך אזיל לאבוד גדול מזה ואין אותו ממש תורת ה' בפיך אלא תיקון בעלמא עושין ממנו להעשות בעורות תורת ה' לפי שהעבוד ההוא יפה וטוב מאד משאר העבודים ויתבאר לפנינו בע"ה. ולא מצינו שחלקו חכמים בדבר העבוד במנחות ובגיטין ובשבת כלל אלא כשאינו מעובד לשמו, כדאמרי' בגיטין פ' הנזקין [נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמי' דר' אבהו וא' ס"ת שכתבתי לפלוני [גוילין שלו לא עבדתים לשמם. אמר ליה ספר תורה ביד מי. אמר ליה ביד לוקח. אמר ליה מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ופריך מההיא דאתא לקמיה דר' אמי ואמר ספר תורה שכתבתי לפלוני] אזכרות שבו לא כתבתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת, ומשני התם טעה בדר' ירמי' שלא היה סבור להפסיד כי אם שכר האזכרות, ומ"מ (סתם) [ס"ת] שאין האזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום ופסול לקרות בו בתורת קריאה אלא בתורת שנון ולמוד להתלמד התינוקת בו. ויראה הטעם מדכ' למען תהי' תורת ה' בפיך צריך שכל עשיית התורה לשם ה' בין עשיית העורות בין הכתיבה וכתי' בפיך כדאמרן לעיל וכן התפלין שקראן הכתוב תורת ה'. וכן אתה דן למגלה הנקראת ספר שדינה כס"ת שצריכה עבוד וכל דבר כס"ת שהרי אף בשרטוט אמר [מגילה ט"ז ע"ב] ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה. ואעפ"י שפר"ח ז"ל כמזוזה שעיקרה אמתה של תורה שיש בה קבלת עול מלכות שמים ועול מצות, העקר כפרש"י ז"ל כאמתה של תורה הוא ס"ת. וכן מצאתי ראיה בגמ' ירושלמי [שם פ"א ה"א]. כתיב הכא [אסתר ט'] דברי שלום ואמת וכתיב התם [משלי כ"ג] אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריך שרטוט אף מגלה צריך לשרטט, ובראש מס' סופרים [פ"א ה"ה] מצאתי והל' למשה מסיני שמסרגלים בקנה.
נחזור לענין ולא לשתמיט תלמודא למפסל ליה בענין העבוד אם יהיה בו פסלות ואפי' אם עבדן לשמן כמו שמצינו שפסלו דפתרא למגלה ולס"ת משום דספר נקראו ואין עור דפתרא נקרא ספר ויתבאר לפנינו בע"ה. ואם תשאל היאך דרשו חכמים מלמען תהי' תורת ה' בפיך למעוטי עור בהמה וחיה טמאה והלא במצרים נאמר להם לישראל פרשה זו בבא אל פרעה ואז היתה בהמה וחיה טמאה שוה להם כטהורה להיות הכל מותר בפיך. וכדאמרי' בפ' גיד הנשה [ק' ע"ב] גיד הנשה נוהג בחיה ובבהמה בטהורה ובטמאה אליבא דר' יהודה והטעם שכשנאסרו בו היתה בהמה טמאה שוה להם כטהורה. וי"ל משום דדרשי' סמוכין למען תהיה תורת ה' בפיך ושמרת את החוקה וסמיך ליה והי' כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כלו' בביאת הארץ תלה הכתוב חובת התפלין ואז כבר נאסרו בבהמה ובחיה טמאה. ועוד שמע והיה אם שמוע שהם במשנה תורה לאחר מתן תורה נאמרו. ואע"פ שאמ' בהאשה נקנית [ל"ז ע"ב] ביאת הארץ דכ' רחמנא גבי תפלין למה לי א' הקב"ה עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ובשבילה תזכה לחיי הע"ה. יש לו' שבא הכתוב להודיעך שאם יעסקו במצוה זו בגלותם יכנסו לארץ בשבילה לפי שהיא שקולה ככל המצות ואפי' תימא אחר מ"ת נתחייבו בתפלין מ"מ תורת ה' בפיך תלה הכתוב בביאת הארץ מדסמיך לי' ללמדך שלפני ביאתן לארץ לא יעשו אלא מן המותר בפיך כך הדעת נוטה.
נחזור לענין ונפלינו אני ועמי החברים פליאה על החכמים הגדולי' אשר בכל חבל אראגון איך שכחו ההלכה הפשוטה בתלמוד דאמ' אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שבשכר ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו [שמות י"א] זכו כלבים לעבד מצואתם עורות לכתוב בהם ס"ת תפילין ומזוזות ומדקאמר זכו הא למדת שהעבוד ההוא טוב מאד מכל שאר העבודים, דאי לא תימא הכי מאי האי דקאמר זכו ומי יודע שבאותו עבוד מעבדין כלל. והקב"ה אינו מקפח את שכר הכלבים והם באין ומקפחים את שכרם לפסול את הספר המעובד בצואתם, לא יפה הם עושים ולא יתכן כלל ליראי שמים. ועוד פליאה הדעת ממני כי הם אינם חוששין בכמה מקומות לקרות בס"ת התפור בפשתן או במשי לחבר היריעות והקריעות שבו שצריך הכל לתפור בגידין כהלכה למשה מסיני כמו שאמר' בסוף מכות [י"א ע"א], ס"ת התפור בפשתן אין קורין בו. ולא תימא אבל במשי מותר דרבותא נקט דאפי' בפשתן שהיה חשוב לגבי בגדי כהונה שהיו מצמר או פשתים וכן בציצית מבגד צמר או מבגד פשתים הוא מחויב מן התורה ושל משי אינו אלא מדרבנן כדאית' במנחות פ' התכלת [ל"ט ע"ב] ובריש מס' יבמות [ד' ע"ב]. וכן פסלו חכמים [מגילה י"ט ע"א] מגלה התפורה בפשתן משום דנקראת ספר והקלו בה משום דנקראת אגרת להטיל בה פשתן אם לא יספיקו הגידין לתפרה כולה בהן ובלבד שתהא משולשת בגידין בג' מקומות בכל יריעה אך לא הקלו בה בדבר אחר כי אם בענין התפירה לפי שיש בידנו לקיים ענין הספר ואין לחוש אם נקל בה כאגרת בדבר התפירה בשעת הדחק אבל לא לפשטה כאגרת שלא תהא יוצאה בדבר זה מכלל ספר לגמרי ומידי דהוה אשרטוט שהיא צריכה כאמתה של תורה וכדלעיל מידי דהוה אפסול דפתרא שפסלנוהו למגלה ויתבאר לפנינו ב"ה. ודלא כרי"ף שכתב בשם רבי' האי גאון ומנהגא דילן לפשטה כאגרת. אלא [היכא] שא"א לקיים בה חומרי ס"ת הותר להקל בה משום דנקראת אגרת בדבר התפירה (שלא) [אבל לא] להוציאה מדין ס"ת מכל וכל, ולכך חברה התלמוד לאגרת לענין התפירה. ואם באת לפשטה כאגרת או לעשותה בלא שרטוט ובלא עבוד לשמה ובדפתרא נמצאת יוצאת מכלל ספר מכל וכל באלו הדברים. וכן פי' שר שלום גאון שלא לפשטה כאגרת אלא צריך לכרכה ולקרות בה כס"ת ורוב הגאונים פירשו כן. ועוד הם קורין בכמה מקומות בספרי התורה שאינן מעובדים לשמן או שאין האזכרות כתובות לשמן ופסולים לקרות בהם כדאמ' לעיל. וגם אינן מזוינים בזיוני שעטנ"ז ג"ץ, דגרסי' במנחות פ' הקומץ רבה [כ"ט ע"ב] אמר רבא ז' אותיות צריכי' ג' ג' זיונין ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ, וכת' ר"י שצריך לכל אלו האותיות שבתורה ובכל ספרי הקדש להיותם בג' זיונין מזוינין כך. ובה"ג כתב דכי אמר רבא ז' אותיות צריכות ג' ג' זיונין בין בס"ת ותפלין ומזוזות ובין בכל כתבי הקדש בכל מקום שאתה מגיע [ל]אות אחת מאלו שבע עשה להם ג' זיונין ואותיות שעטנ"ז ג"ץ למה כדי שיראו בעולם בג' זיונין לג' רוחותיו עכ"ל. וכן נראה מכמה פנים, הא' דרבא אמרה להאי מילתא בס"ת ועוד תמה על עצמך לדברי השמושא רבא שהביא הרי"ף ז"ל שעטנ"ז ג"ץ דמזוזה מזוזה מאן דכר שמיה ועוד איך יהיה האדם בודה מלבו שי"ן עי"ן דשמע ט"ט דלטטפת ולטוטפות נ' דנפשך ז"ז דמזוזות ודמזוזות ג' דדגנך ץ' דעל הארץ מ"ש אלו ומאין יבאו אחרי שלא נתפרשו בתלמוד בבלי וירושלמי. ועוד מצאתי לדבר ראי' דגרסי' בגיטין ירוש', כתיב הכא בגט אשה [דברים כ"ד] וכתב לה ספר כריתות וכת' בתורה [שם י"ז] וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מה להלן צריך לזיין בזיוני שעטנ"ז ג"ץ שבתורה אף בגט אשה צריך לזיין. למדנו מכאן שצריך לזיין כל אותיות שעטנ"ז ג"ץ שבתורה, ולפי דרכנו למדנו שגם בגט אשה צריך לזיינם, וכ' רבינו יעקב מ"כ דאם לא זיין כלהו שעטנ"ז ג"ץ שבתורה פסול דלא גרע מקוצו של יו"ד. וראיה לדבר בשבת פ' הבונה [ק"ה ע"א], נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב ופר"ח ז"ל כגון ט' שיפרידנה כך וכן היא בירושלמי והתניא פטור לא קשיא הא דבעי זינוי הא דלא בעי זינוי, פי' אם היא צריכה זיון פטור ואם אינה חסרה זיון חייב חטאת. וצריך לעשות הקפת גויל לכל האותיות ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ותגי ביתי"ן ותגי דלתי"ן ותגי ההי"ן וחטוטרת חתי"ן ותגי קופי"ן וקוצי יודי"ן וציינתי להן לאות ולזכרון בד"ה חק"י ופתיחת ההי"ן ופתיחת קופי"ן ואותיות גדולות וקטנות על פי הקבלה והמסורת במסורת הגדולה הנקראת אכלה ואכלה וגם בי"ה שמ"ו בריש הדף. ויש עלינו כל הדברים האלה לשבח ולהודות כי לכולם יש להם עקרים ויסודות בראיות נכוחות. גם יש מקומות מועטים שקורין בחומשין בב"ה ומברכי' עליהם תחלה וסוף ועוברים על לא תשא. ותשובתו הרמתה ויתבאר לפנינו בע"ה. ובדברים שהם פשוטים בתלמוד אינם חוששין אעפ"י שהם מפורשים בכמה מקומות ובדברים שהם להם סתומים באים ופוסלים את ס"ת הנעשה בטליטולה על פי הקבלה והמנהג. וגרמו לו לאותו חכם בעל הספר הפסד גדול והתורה חסה על ממונם של ישראל והם לא חסו ופסלוהו בלא טעם ובלא ראיה.
ואעפ"י שהרבינו בראיות נכוחות ועלינו להרבות עוד בתשובות נצחות לא (אצלנו) [עצלנו] מלכתוב להם את אשר הראה לנו אחד מאהבינו מחכמי טליטולה אשר מצא כתוב בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל ששאלוהו ענין העיבוד האיך לגוילים כמה נותנים בו מקמח וממלח וכמה מצואת כלבים וכמה ישהה בסיד וכמה בעפצים וכמה עפצים לכל עור ועור וכמה ישהו במים. והשיב להם כפי מנהגם ומתוך דברי השואל והנשאל המשיב ישכיל המשכיל שדבר פשוט היה להם התר לעבד בצואת כלבים שלא שאלוהו אם מותר לעבד את העורות של גוילים בצואת כלבים אם לאו והמשכיל יבין. והא לך התשובה. וששאלתם היאך עמלים אצלכם בגויל וכמה שוהה בסיד וכמה ישהה בקיץ ובחורף וכמה צריך כל עור מצואת כלבים ואיזה קמח של חטים או של שעורים וכמה מים והיאך מטילין עפצים. תשובה. כך עושים עורות של גוילים אצלנו מביאים עורות יבשים שמשירין את צמרן ושורים אותם במים לבדם עד שישורו ויהיו רכין ואח"כ מטילי' אותם לבור הסיד העשוי להם ומטילין לתוכם מים ומעט צואת כלבים בלא שיעור ומעט מלח וסותמין את פי הבור ומשהין אותם בקיץ יום אחד ובחורף ג' ימים ואין משהין אותם יותר כדי שלא יתעכלו ומוציאין אותם משם ובודקים בהם מפני הקרע ואם יש בו קרע תופרו ומותחו על מלבנות של עצים המוכנים ומביא [מים חיים ומדיחן יפה יפה ומביא] עפצים הרבה ושוחקן או טוחנן יפה יפה. ונותן לכל עור ועור שליש ליטרא מליטרא של בגדא"ד שיש י"ג אוקיות בליטרא וטח מן העפצים האלו בפניהם משני צדדים ומזלף עליהם מים ומעדיף במקום השער יותר ממקום הבשר ועושה לכל עור ועור כך פעמים ביום ובפעם הג' טח את יתר העפצים ומעמידם בשמש כדי שיתלבנו ועוזבן עד שיבשו ומנפצן לאחר כך וחותכן עכ"ל הגאון לא פחות ולא יותר.
נחזור לענין ואם נפשך לומר היאך נכשיר עבוד העורות בצואת כלבים לס"ת תפלין ומזוזה ומגלה והלא לא שמענו בענין העבוד בתלמוד במנחות פ' הקומץ רבה ובשבת פ' המוציא [ע"ט ע"א] ובגיטין פ' המביא תניין [כ"ב ע"א], אלא עבוד מליח וקמיח ועפיץ, דאמרי' שלש עורות הן מצה חיפה ודפתרא מצה כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ולא עפיץ, חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ. דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ. ודפתרא אינו נקרא ספר ופסלוהו חכמים למגלה הנקראת ספר כמ"ש במגלה [מגילה י"ז ע"א] כתבה על הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. ואע"ג דגט אשה נקרא ספר וכשר על הדפתרא כדאמרי' בשבת פ' המוציא יין [שם] לענין ג' עורות שחלוקין בשיעורן לענין הוצאת שבת להתחייב בכל עור ועור לפי מעלתו ואמרי' בדפתרא וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט, שאני התם דכתיב [דברים כ"ד] ונתן בידה מ"מ. א"נ שאני גט דמשום עגונא הקלו ביה רבנן. א"נ שאני גט דלאלתר אבל בס"ת תפו"מ ומגלה דלמען יעמדו ימים רבים לא, כדאמרי' בשטרות [גיטין כ"ב ע"ב] ויתבאר לפנים בע"ה. תדע שאף זיוני שעטנ"ז ג"ץ מצריך הירושלמי בגט אשה דאתיא כתיבה כתיבה ואע"פ שנקרא ספר הוצרך לג"ש זאת וכדאמרי' לעיל. וכבר פרשו כל גאוני עולם דגויל וקלף ודוכסוסתוס מליח וקמיח ועפיץ הם מכמה פנים. הא' שהרי פסלו דפתרא לס"ת ומגלה מדלא עפיץ ועוד שבאלו החמירו החכמים בשיעוריהם לענין הוצאת שבת ממה שהחמירו בדפתרא ששיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. ואלו קלף משום דחשיב מיניה אמרו [שבת ע"ח ע"ב] קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישר' ולכך לא כייל לי' בהדי ג' עורות דחשיב טפי מכלהו. וא"כ תקשי לך השתא מנין לנו להכשיר שום עבוד לכל אלו זולתי במלח ועפיץ ומעתה על מה הם סומכים בכל הגלות לכתוב ס"ת תפו"מ ומגלה בעבוד שאינו מעופץ ברב המקומות. וכן בכל קנפוניא וצרפת ובורגוניא לוהיר ואלימניא וברוב פרובינציא ובארץ ספרד ובשאר מקומות שאין מעבדין בעפצים כי אם בסיד ובצואת כלבים ובקלפים שלנו שהם לבנים והלא אמ' כי בחסרון העפצים נקרא דפתרא ופסול לס"ת ומגלה לפי שנקראו ספר ודפתרא אין בו תורת ספר ומעשים בכל יום שנהגו כל ישראל לכתוב כל השטרות של מקח וממכר ונחלות וצואות ומתנות והרשאות ושטרי פסיקתא וכתובות וגט ושטרי חליצה ומאונין ושטרי שוברין ושטרי הלואות ושטרי אירוסין ונשואין וכל דבר בעבוד דלא עפיץ והא בעי' שטר שאינו יכול להזדייף וליכא, כדאמרי' בריש מס' גיטין [י"א ע"א] גבי שטרא פרסאה והא בעי' שטר שאינו יכול להזדייף וליכא ומשני בדאפיצן. ותנן נמי בגיטין פ' המביא [כ"א ע"ב], אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרי' עלה בגמ' [כ"ב ע"ב] מאן חכמים ר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ואמרי' עלה לא הכשיר ר' אליעזר אלא בגיטין דלאלתר אבל בשטרות דכתיב בהו [ירמיה ל"ב] למען יעמדו ימים רבים לא דבעי' שטר שאינו יכול להזדייף. ומעתה לא היה לנו לכתוב כל אלו בקלפים שלנו דלא אפיצן. על זה נשאל ר"י הצרפתי, והשיב כי זה שהיינו פוסלים כל ספרי הקדש וכל השטרות בדלא עפיץ זה היה בימי החכמים קדמונינו ז"ל שלא היו בקיאין בעבוד אחר זולתן במלח וקמח ועפץ וכשהיה נחסר העפץ היה יכול להזדייף והוא דפתרא שאינו נקרא ספר שלא תתקיים בו הכתיבה ימים רבים ואעפ"כ בימי החכמים ז"ל כשהיו מעבדין בעבוד אחר דלא עפיץ והיתה הכתיבה קצת מתקיימת בו אעפ"י שלא היה חשוב וטוב כעבוד דעפץ הכשירוהו בימיהם לס"ת. תדע שכן הוא דאמרי' במנחות פ' הקומץ רבה [ל"א ע"ב], אמר רב יהו' אמר רב קרע הבא בשתים יתפור בג' לא יתפור והתניא בג' יתפור בד' לא יתפור ל"ק הא דאפיצן הא דלא אפיצן. פי' בדאפיצן אף בג' שיטין יתפור דשוב לא יקרע לפי שהעבוד טוב מאד ובדלא עפיצן בג' לא יתפור דמאחר שנקרע בב' יקרע וילך לו ויחליף ויתן שם יריעה אחרת דה"ל כס"ת שחסר יריעה אחת ואין קורין בו. כפר"ת זהב טהור. למדין מכאן לכאורה שספרי התורה שאינם מעובדין בעפצים שאם נקרע בג' שיטין לא יתפור ויחליף ויתן יריעה אחרת ואף כשתאמר שעבוד שלנו טוב מעפיץ כמו שיתבאר לפנים בע"ה, בד' שיטין לא יתפור ויחליף. נחזור לענין דסוף סוף נמצינו למדין דס"ת בימי החכמים הקדמונים היו מכשירים בדלא עפיץ ואעפ"י שלא היו בקיאין לעשות עבוד טוב וחשוב כעפיץ. ומעתה אנן השתא שהעבוד שלנו בסיד ובצואת כלבים שהוא טוב מאד משלהם לכל מבין ומשכיל ואינו יכול לעולם להזדייף לצד הלבן כי מחיקה כל שהוא יראה בו לעינים וכן הגרד מה שאין כן בעבוד העפץ שיוכל האדם למחוק בו ולא יראה גם הכתיבה אינו נראית לעינים יפה לפי שאין מי מילין ע"ג מי מילין כ"ש שהוא כשר לכל ספרי הקודש ולכל השטרות שבעולם. ויראה הטעם שפסלו דפתרא לס"ת ומגלה למען יעמדו ימים רבים צריך להיות להם עבוד טוב שתתקיים הכתיבה בהם לזמן מרובה וכדאמ' בשטרות למען יעמדו וגו' וכדלעיל שפסלו דפתרא אף לשטרות, ועוד דאמ' בסוטה [כ' ע"א] ובפ"ק דערובין [י"ג ע"א] שאין לתת קנקנתום לתוך הדיו שכותבין בו פ' סוטה דכ' [במדבר ה'] ומחה אל מי המרים דבעי' כתב שיכול להמחות הא כל שאר התורה צריך להעשות כתב שאינו יכול להמחות למען יעמוד ימים רבים. והכותבה בכתב שיכול להמחות תדמה כמוחק את השם ובאזהרת מוחק את השם הוא עובר. ומטעם זה אסרתי בברג"ש לכתוב את השמות שאינן נמחקים בזהב בס"ת ובשאר ספרים. ויראה מכאן שאסור לכתוב את ס"ת בכאג"ד שאף דפתרא פסלו חכמים לס"ת ומגלה ואף לשטרות למען יעמדו ימים רבים אלו החומשים המלמדים בהם את התינוקת אעפ"י שאין קורין בהם בצבור בתורת קריאה אלא בתורת למוד ושנון צריך לעשות להם עורות טובים שהרי ספר נקראו למן יעמדו ימים רבים וגו'. ואל תשיבני הא דאבעיא לן בגיטין פרק הניזקין [ס' ע"א], מהו לקרות בחומשין בב"ה ומסקי' דעת לעשות לה' ומותר לקרות בהם ע"י הדחק. ומכאן שגו בכמה מקומות לקרות בב"ה בחומשים המלמדים בהם התינוקת. ולאו מילתא היא דהנהו כשהם בגליון שכך היו כל ספריהם בגליון ומעובדים לשמם ותפורין בגידין ועשויים כדת וכהלכה אלא שאין כל התורה כאחת. דאי לא תימא הכי הלא אמ' [מכות י"א ע"א] ס"ת התפור בפשתן אין קורין בו ושחסר יריעה אחת שאינה תפורה אין קורין בו, עאכ"ו אותם החומשים שאינם עשויים כהלכה כלל שאין קורין בצבור בו בתורת קריאה.
נחזור לענין ועל זה פליאה גדולה בעינינו אשר הגיד לנו בעל הספר שבלא פסלות עבוד צואת כלבים אף אם היה מעובד במלח וקמח ועפיץ פסלוהו חכמי חבל אראגון עבור שצבעוהו בכרכום הנק' זעפראן. ולפי שיש בדעתם שלא יכשר שום עבוד לגויל וקלף ודוכסוסטוס כי אם במלח וקמח ועפיץ. ואולי סמכו על פי' רש"י [שבת ע"ט ע"א] שפי' גויל מעובד בעפצים וכן קלף ודוכסוסטוס. וכן נמצא בערוך בשם ר"ח ששלשתן מעופצים. גם זה אינו ראיה שזה היה בימי החכמים הקדמונים כדאמ' בדלא עפיץ היו קורין אותו דפתרא ופסול לס"ת ומגלה אבל עבוד שלנו הלא הוכחנו ובררנו שהוא כדת וכהלכה ואינו יכול להזדייף ויעמוד ימים רבים שהרי באינו יכול להזדייף תליא מילתא. ומעתה בכל ענין שיהיה העבוד במלח וקמח ועפץ או בשאר עבודים כאשר הוכחנו שהם כשרים מאחר שאין יכולים להזדייף למה יפסל אם צבעו העורות בכרכום או בתולעת שני לנאות את פני העור שיראה הכתב לעינים ועל זה אני קורא [שמות ט"ו] זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוה ס"ת נאה לבלר נאה. ותבא עליו ברכה שמורה וערוכה העושה ככה. ומעיד אני עלי שמים וארץ אשר ראיתי בארץ מולדתי באביניון קהל אשר בפרובינציאה חכמים גדולים שנתנו להקדש גויל יפה שלא נמצא כמהו בכל גבול ישראל שנעבדו בצואת כלבים. וערבו שחיקת תולעת שני עם שחיקת העפצים והיו נותנים שחיקת העפצים ותולעת שני ביחד עליהם לשפשפן היטב ולקלוט את העין. הא למדת שדבר פשוט היה בעיניהם לעשות כך בהיתר. ועוד זכורני שראיתי החבר הגדול החסיד קרובנו ר' יוסף ב"ר מאיר שהיה רוצה לעבד בצואת כלבים את העורות לס"ת ומזוזות שהיה כותב בהם. ויראה לנו כי בודאי מה שהיו אלה החכמים מערבים שחיקת תולעת שני עם העפצים לפי שהיה העבוד טוב מאד ונראה לעינים יותר מעבוד העפץ לבדו שאין כל אדם בקי היום בעבוד העפצים והקלף משחיר ובא כאשר אנחנו רואים היום הזה בכמה גוילים שהושחרו כ"כ עד שנמנעו מלקרות בהם שאין כתיבתם נראית לעינים ויכול אדם לזייף בהם לפי שאין מי מילין ע"ג מי מילין. וכמעט שאני קורא על הכותבי' אותם שהם עוברים באזהרה למחוק את השם והכסיל בחשך ילך כי הם סבורים להעלותו ואינם חוששי' לפסלותו. שפוסלי' אותו שקורין בו כקורא על פה ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. ובצבע הכרכום ותולעת השני יראה הכתב לעינים ויהיה טוב ונאה והגון לקרות בו. ומי יוכל לפסלו אם הוסיפו על העבוד שאז"ל תבא עליו ברכה שהוא מתוקן היטב יותר ונאה לקרות בו ועפעפיו יישירו נגדו. והפוסלים את ס"ת משום תוספות הכרכום ותולעת שני אין אלו אלא דברי נביאות ושטות כי לא נמצא בתלמוד שפסלו חכמים בתוספת עבוד כ"א בחסרון עבוד לפי מנהג עבודם כמו דפתרא משום דלא עפיץ. וכן הוכחנו בעבוד צואת כלבים שהוא מותר על כל פנים. ועוד שהעור מתעלה שמתרכך ומצהיל את הפנים וזהו טוב מאד למען ירוץ קורא בו כאשר הגידו לי העבדני' שע"י עבוד זה הוא נעשה רך וטוב ודבר זה הוא צריך לס"ת למען יעמוד ימים רבים. ולא יקרע בגלילתו תמיד. וכבר בררנו מכמה ראיות שבלא קמח ומלח ועפיץ יתכן לעשות גויל לס"ת שאין הדבר תלוי באותו עבוד וכן עיקר ולא תזוז מינה. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר והרי נהגו כל יש' דלשטרות וכל ספרי הקדש אינם מצריכי' מלח וקמח ועפץ וכותבי' אותם בקלפים שלנו המעובדים בסיד ובצואת כלבים שהוא הטוב מכל העבודים שבעולם ואין להרהר בדבר לאיש חכם ונבר ותו לא מידי. סוף דבר הכל נשמע שעבוד העורות בצואת כלבים כשר לס"ת ומגלה ותפלין ומזוזות וכן מותר לצובעו אחרי עבודו בכרכום או בתולעת שני ועוד שעי"ז יתרכך העור ויצהיל את הפנים ועל כן יהיו העפעפים מיושרים נגד הקוראים ולא יהיה כקורא על פה ולשון חכמים מרפא. ואין לנו לקפח את שכר הכלבים. וכן הקב"ה לא יקפח שכר את שכרנו רב טוב הצפון ליראיו וליוצא ולבוא שלום מכל צר ולכל המחזיקים בתורת ה' רב שלום עד בלי ירח. אברהם ב"ר נתן הירחי ז"ל.
